חקירה בגדר מצות חידושי תורה בדעת הרמב"ם
ישבתי על הסוגיא במגילה דף ג ע"א, ומבואר בתוספות שם שלא כל מהלך ופלפול נחשב לחידוש גמור, ויש לדון בזה טובא לגבי מי שיושב וממציא סברות בלי סוף.
ולכאורה קשה מאד שהרי הרמב"ם פוסק בהלכות תלמוד תורה פרק א' שצריך ללמוד וללמד, אבל לא ראיתי שהזכיר את החובה לחדש ממש, ומאידך גיסה פשוט שיש ענין מובהק להבין דבר מתוך דבר שזה עיקר התורה.
ונפ"מ גדולה איתי לאברך שיושב שעות וכותב פלפולים שרובם נדחים מהסוגיא, האם מקיים בזה מצוה בשעת המעשה או דהוי קצת ביטול זמן, אשמח לשמוע אם יש לחבורה כאן איזה מראה מקום להוכיח בזה.
אח יקר, ממש החיית איתי עם הדברים המתוקים האלו! בעזהשי"ת פשוט וברור שאין כאן שום ענין של ביטול זמן חלילה, אלא אדרבה, כל יגיעה בסוגיא בקדושה ובטהרה עושה רעש גדול למעלה. הרי בשולחן ערוך הרב בהלכות תלמוד תורה פוסק מפורש שעיקר מצוות הלימוד היא ה"להבין דבר מתוך דבר", ומבואר שם שאפילו אם האברך רואה לבסוף שנדחו דבריו לגמרי, עצם העמל והיגיעה להוציא את האור מהסוגיא הוא הוא קיום המצווה בשלימות.
ובספר ליקוטי מוהר"ן מדבר באריכות על זה שהחידושים שאדם מחדש, אפילו אם בהתחלה הם לא מכוונים לגמרי לאמת, הם בונים שחקים ממש.
הרבי שר שלום זי"ע מבעלזא היה תמיד מחזק את הבחורים שיכתבו כל סברא שעולה להם במוח, כי העיקר שהראש ירתח מדברי תורה. תמשיך לכתוב ולפלפל אחי, אי"ה עוד יצאו מיזה חידושים אמיתיים ונפלאים שיאירו את כל העולם!
אח יקר, אני חייב להשלים את הדברים שמקודם ולהבחין כאן בנקודה דקה ומתוקה בעזהשי"ת.
יש חילוק עצום בין אברך שיושב ובונה מגדלים פורחים רק בשביל ה'קנאק' והפלפול, לבין מי שחותר לאמיתה של תורה בקדושה ובטהרה. הרבי זי"ע מבעלזא אמר תמיד להתרחק מ-פלפולים של הבל שאין להם אחיזה ממשית בפשט, ובמקרה כזה אכן יש חשש לביטול זמן כי זה לא תורת אמת. אבל מאידך גיסה, וכמו שהתחלתי להביא מספר ליקוטי מוהר"ן בתורה י"ב, כשיהודי עמל כדי להאיר את השכל ולדלות את האור הגנוז בסוגיא, גם אם בסוף הוא רואה שהסברא נדחתה כליל, עצם היגיעה היא מצווה נשגבה שעושה רעש בשמים. העיקר הוא שהכוונה תהיה לשם שמיים, והאור של הלימוד כבר ישאר איתי בתוך הלב גם כשהמסקנה השכלית משתנה.
יש פה נקודה עמוקה שמשנה לגמרי את כל ההסתכלות על האברך הזה ועל הפילפולים שלו בעזהשי"ת. אם נסתכל במבט פנימי יותר, נראה שהסברות שנדחות הן בכלל לא ביטול זמן חלילה, אלא עצם בניין התורה ממש! הרי בספר ליקוטי מוהר"ן מובא באריכות שהקושייות וההסתרויות בשכל הם בחינה של כלים רוחניים שנוצרים דוקא כדי שנוכל לקבל אחר כך את האור של השכלת התורה בקדושה ובטהרה.
ממילא יוצא פלא עצום, כשאותו אברך מתוק כותב פילפול ואז רואה שזה נדחה מהסוגיא ונשבר לו הלב, הוא בעצם בנה עכשיו את הכלי שדרכו האמת תתגלה בסוף לאמיתה. הרבי השר שלום מבעלזא זי"ע אמר פעם שדוקא כשיהודי יגע בתורה ואז מוכן לוותר על כל השכל וההמצאות שלו רק מפני האמת של הקב"ה, זה עושה את הנחת רוח הכי גדול למעלה. אז יוצא שהפילפול שנדחה זה לא חסרון במצוות תלמוד תורה של הרמב"ם, אלא אדרבה - הוא מקיים בזה את הדרגא הכי גבוהה של ביטול היש להשם יתברך מתוך הלימוד עצמו.
בעלי שאל את הרב לגבי משהו דומה מאד, אבל מהכיוון המעשי של חינוך הילדים. כשהבן שלנו חוזר מהחיידר עם סברא שהוא המציא והיא מתבררת כלא נכונה בעליל, האם לעודד את עצם החשיבה והפילפול שלו או שחובה להעמיד אותו מיד על האמת של הסוגיא. רציתי לברר איתכם אם זה לא בעצם אותו נידון כמו האברך ששאלתם עליו. שמעתי שיש מחלוקת בגישות חינוכיות איך להתייחס לזה, אבל אם נגיד שעצם היגיעה היא בניין התורה, אולי גם אצל המבוגר הניסיונות האלו שנדחים הם אלו שבונים לו את החשק ואת הכלים להבין בהמשך. זה נותן המון כוח לראות את זה ככה, גם כנשים שרואות את הבעלים והילדים מתייגעים לפעמים שעות על סברות שבסוף נופלות.