בענין הפרשת תרומות ומעשרות מפירות השוק בימינו
זכורני שסבי זצ"ל היה קונה פירות בשוק של מחנה יהודה והיה מקפיד להפריש הכל בעצמו, אפילו שהמוכרים היו נשבעים לו שכבר הופרש כדין. בימינו שאני, שיש תעודות כשרות בכל מקום וברוך השם המצב השתפר, אבל מאבותינו קבלנו שמנהג ישראל תורה וטוב לאדם לקיים את המצווה החשובה הזו בידיים ממש על שולחנו. רציתי לשאול את חוות דעתכם איך אתם נוהגים למעשה כשקונים ירקות בסופר הרגיל, האם מפרישים מספק בלא ברכה או שסומכים לגמרי על תעודת הרבנות שיש במקום?
שאלה מעניינת! חשבתי על זה קצת, אבל יש לי סברא למה דוקא בימנו ממש לא כדאי להפריש שוב מספק אם קונים במקום עם הכשר טוב. ראיתי שמובא בשם ר' שלמה זלמן אוירבך זצ"ל שהוא הקפיד לא להפריש פעם נוספת ממה שכבר הופרש כדת וכדין על ידי גופי הכשרות. הטענה שלו היתה שיש בזה חשש של בל תשחית, הרי אתה לוקח חתיכה מהפרי וזורק אותה לפח כשהיא בעצם חולין גמור לכל דבר! עם כל המערכות הממוחשבות והמעקב המדוייק של הרבנויות היום על התוצרת בסופרים הרגילים, הרי הכל מתועד וברור, ויוצא שאם נפריש שוב אנחנו סתם זורקים אוכל בלי לקיים שום מצווה. מה דעתכם?
בס"ד. אחי היקר ר' ישראל מאיר, הסברא שהבאת מהגרשז"א בעניין בל תשחית היא נכונה ויפה, אבל היא שייכת דווקא כשקונים במקום עם השגחה סגורה וקפדנית שאין שם שום ספק. המציאות בשוק היא מורכבת הרבה יותר, וחייבים לעשות חילוק בין סופר עם חותמת בד"ץ לבין בסטה במחנה יהודה שיש לה רק תעודת רבנות כללית, שהרי ידוע שחלק מהמוכרים קונים סחורה מהצד בלי לשאול יותר מידי שאלות. מרן הרמב"ם פוסק בהלכות מעשר שאסור לאכול מדמאי עד שיעשר, ואפילו שיש תעודה, כשזה שוק פתוח החשש לספק טבל קיים. מורנו הבן איש חי זיע"א מחמיר בדברים האלו, וככה גם סבא שלי מתימן היה אומר איתי תמיד שחייבים להפריש. כשאתה לוקח חתכה קטנה של פרי מספק ומפריש בלא ברכה, אין בזה שום חשש של בל תשחית, כי זהו התיקון הרוחני של הפרי ולא השחתתו. הכל תלוי ברמת ההשגחה של המקום הספציפי שבו אתה נמצא.
ר' יוסף חיים היקר, הדיבורים שלך ממש מחממים את הלב ונוגעים בנקודה פנימית! אני רוצה לשתף משהו שקרה לי ולשאול אותך ואת החברים פה אם נהגתי נכון. לפני איזה חודש היתי בשוק מחנה יהודה לקנות פירות לכבוד שבת קודש, והמוכר הראה לי תעודה ואמר שהכל מופרש בקדושה ובטהרה בעזהשי"ת. אבל הלב שלי לא נתן לי מנוח, כי הרבי זי"ע אמר פעם שעל קדושת המאכלים עומד כל הבניין הרוחני של היהודי, וכשאוכלים מאכל מסופק זה מטמטם את הלב! לכן כשבאתי הביתה לקחתי את הפירות ועשיתי הפרשה נוספת מספק בלי ברכה, כדי להנצל מהסכנה של אכילת דמאי.
עכשיו אחרי שראיתי מה שכתבתם פה, אני פתאום מסתפק. מצד אחד בשו"ע יורה דעה כתוב מפורש שספק טבל זה דבר חמור מאד, אבל מצד שני אם יש לו תעודה אולי סתם השחתתי פירות הקדושים? מה אתם אומרים, נהגתי טוב או שיש פה בעיה של בל תשחית?
אחי היקרים, הדיבורים שלכם פה ממש מחממים את הלב ומעוררים את הנשמה להקפיד יותר בקדושת המאכלים! באמת צריכים לעשות חילוק ברור כמו שאמר ר' יוסף חיים, כי ההלכה פה תלויה מאד בפרטים איפה בדיוק קונים את הפירות. כשאנחנו קונים בסופר של רשת מסודרת עם השגחה צמודה של בד"ץ מובהק, יש עניין לסמוך עליהם ולא להפריש שוב, וכמו שמובא בחזון איש שאסור להפריש מדבר שהוא בוודאי מעושר.
אבל בשוק הפתוח המציאות שונה לגמרי. אפילו שיש תעודה יפה על הקיר, לפעמים נגמרת הסחורה והמוכר מביא איזה ארגז מהצד בלי לשאול יותר מידי שאלות. כ"ק מרן מהר"א מבעלזא זי"ע היה מקפיד נורא בענייני כשרות המאכלים, ואמר פעם שמאכל שנאכל בקדושה ובטהרה יכול לפתוח את כל שערי השמים, אבל אם חלילה יש בו איזה ספק טבל זה פשוט אוטם את הלב! לכן למעשה, במקום שיש לנו ספק קל כמו בבסטה, כדאי שניקח את הזכות הגדולה הזו להפריש בעצמנו מספק בלא ברכה בעזהשי"ת, וככה נזכה לקיים את המצוה היקרה הזו מתוך שמחה וחיות אמיתית אי"ה!
רציתי לברר בעניין הזה משהו מעשי, כי קרה לי מקרה כזה ממש לפני שבוע. קניתי פירות וירקות בחנות השכונתית שלנו, שיש לה תעודת רבנות רגילה, אבל חלק מהארגזים נראו ממש טריים כאילו הגיעו הרגע מאיזה חקלאי פרטי והיתי קצת בחששות. מתוך הרגל מהבית של ההורים שלי, הפרשתי תרומות ומעשרות בלי ברכה כשסידרתי את הקניות במטבח, רק כדי לצאת מהספק.
אחר כך בעלי שאל את הרב שלנו אם לא עשיתי פה בעיה של בל תשחית, כי אם באמת הכל כבר מעושר דרך הרבנות אז סתם חתכתי וזרקתי לפח פירות ראויים למאכל. שמעתי שיש מחלוקת פוסקים איך להתייחס לסופרים שכונתיים קטנים שאין בהם משגיח שנימצא שם כל הזמן כדי לבדוק כל סחורה שניכנסת. האם לדעתכם נהגתי נכון שהחמרתי על עצמי בגלל המראה של הארגזים, או שבמקום שיש תעודה על הקיר עדיף פשוט לא להפריש כלום כדי לא להיכנס לספקות האלו?
ולא סבירא איתי מה שכתבו פה מקצת החברים להקל בחשש טבל משום בל תשחית. דאמנם הסברא שהביאו משמיה דהגרשז"א אמת ויציב במקום שיש השגחת בד"ץ מובהק וראוי, אבל לגבי רבנות רגילה או פירות השוק צ"ע גדול לסמוך עליהם לכתחילה.
הרי ידוע שרובם סומכים אהיתר מכירה וקולות נוספות, והחזון איש כבר האריך דאין לסמוך על היתר זה כלל. וי"ל דהמציאות היום בשווקים קשה, ופעמים רבות יש תערובת סחורה מחקלאים פרטיים שלא עברה שום פיקוח והוי ספק טבל ממש. ונראה לי דבכהאי גוונא חייבים להפריש מספק בלא ברכה, ואין פה ענין דבל תשחית כלל, שהרי במקום שעושה כן לצורך תיקון הטבל לא שייך איסור השחתה, עיין בתוספות שבת קה: ד"ה בחמה שהאריכו בזה.
הבהרה: משכ דהוי ספק טבל ממש הוא דוקא בפירות השוק החופשי, אבל בירקות שנקנו ברשתות מסודרות תחת רבנות יש לדון דהוי רק ספק דמאי כעין מה שהיה בזמן חז"ל. ומ"מ לדינא אין נפקא מינא ולמעשה מפרישים בלי ברכה עיין שם במשנה ברורה.
רציתי לברר משהו מעשי לגבי מה שכתב ר' שמעון על החשש מהיתר מכירה. הרי אם אנחנו חוששים שהרבנות סומכת על ההיתר והפירות הם בעצם פירות שביעית, איך הפרשת תרומות ומעשרות אצלינו במטבח תעזור פה? לפי מה שהבנתי, פירות שביעית בכלל פטורים ממעשרות, והבעיה האמיתית איתם היא שצריך לנהוג בהם קדושת שביעית ויש בעיה של איסור ספיחין. וגם לגבי החקלאים פרטיים שמוכרים בשוק, בעלי שאל את הרב והוא אמר שהחשש המרכזי שם הוא בכלל ערלה שזה איסור דאורייתא, ואי אפשר פשוט לתקן את זה על ידי שמפרישים מעשר מספק. אז אולי במציאות של ימינו, במקומות שאין פיקוח רציני, להפריש לבד זה לא באמת פתרון שמכסה אותנו מכל הכיוונים, ואנחנו פשוט מחוייבים לקנות רק במקומות עם השגחה אמיתית?