דבר תורה לפרשת בשלח — נס קריעת ים סוף

הדברים נכונים ביסודם, מיהו יש לעיין טובא בהגדרת המושג של 'לפעול קודם'. הרי מבואר בגמרא בשבת (ל"ב ע"א) דלעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס. ואם כן איך מותר סתם כך לאדם לקפוץ לים?

ועיין בספר אמונה ובטחון להחזון איש (פרק ב') שדחה בחריפות את ההבנה השגויה דבטחון היינו לסמוך שיקרה נס, אלא בטחון הוא ידיעה שהכל מאיתו יתברך וההשתדלות שלנו צריכה להיות מוגבלת רק ע"פ כללי ההלכה. נחשון פעל אך ורק מכח הציווי המפורש למשה, אבל אדם שקופץ לסכנה בלא ציווי עובר על איסור דאוריתא של ונשמרתם ומתחייב בנפשו.

ולכן מה שכתבת שה' רוצה שנפעל קודם, זה שייך רק היכא דאיכא חיוב השתדלות המותרת ע"פ דין. אבל בודאי שאין המכוון לעשות מעשים פזיזים, וצ"ע איך אפשר ללמוד מזה פשוט לימינו למעשים של חוסר אחריות.

יש לחלק טובא בעצם ההגדרה של מסירות נפש דנחשון שנידונה כאן. הרי אי אפשר לומר לאדם לקפוץ לים סתם כדי לעשות "צעד ראשון", דזה איסור גמור של ונשמרתם, וכמו שפסק הרמב"ם בהלכות יסודי התורה לגבי מי שמוסר נפשו במקום שאין חיוב, דהרי זה מתחייב בנפשו. וי"ל דמה שקפץ נחשון לא היה מטעם חיזוק ובטחון בעלמא, אלא מכח הציווי המפורש דבר אל בני ישראל ויסעו, דאז השתנה הדין והיה חיוב. ולכן נראה לי פשוט דאין ללמוד מזה הוראה כללית למעשה לכל עת צרה לסמוך על הנס ולקפוץ למים בלי חשבון, אלא צ"ע בכל מקרה לגופו אם גדרי ההלכה מחייבים מסירות נפש או אדרבה מחייבים זהירות ופיקוח נפש, ועיין שם בחזון איש אמונה ובטחון פ"ב שהאריך לבאר דבטחון אינו המצאת הנהגות שלא על פי שורת הדין.