האם חוטאים מופקרים למקרה? הפער בין הרמב"ם למסורת אבותינו

עיינתי השבוע בספר מורה נבוכים (חלק ג פרק יז) ויש שם דברים שמעוררים קצת פלומוס עד היום. הרמב"ם כותב שם מפורש שההשגחה הפרטית על האדם היא בדיוק לפי מידת השלמות והדבקות שלו בבורא, ומי שחוטא חלילה מופקר למקרי הזמן והטבע. זכורני שסבי זצ"ל היה מספר שבעירו בחו"ל היו תמיד ויכוחים על הענין הזה, כי הרי מאבותינו קיבלנו שמנהג ישראל תורה להאמין שאפילו כל עלה שנופל מהעץ נופל בהשגחה מדוקדקת. סבי היה מביא מסורת ונותן פשט פשוט,

שהטבע עצמו הוא גופא השגחה עקיפה לחלשים, אבל לצדיק הקב"ה תופר השגחה ישירה ממש לפי מידתו ולמעלה מחוקי הטבע

. אני רוצה לשאל את תלמידי החכמים פה, איך אתם מישבים את הפער בין פשטות דברי הרמב"ם למה שהתרגלנו לדרוש בבתי הכנסת? הרי בימינו שאני, ויש בלבול גדול באמונה, ואם לא נסביר את הדברים על בוריים נגיע חלילה למכשולות. אשמח לקרוא מה מקובל במסורת הקהילות שלכם ואיך מעבירים זאת נכון לצעירים.