כדורים לחרדות מול אמונה וביטחון - איפה עובר גבול ההשתדלות?
בס"ד. נתקלתי השבוע במעשה עם חבר קרוב מהבית כנסת שלנו, בחור ירא שמיים שברוך ה' תמיד היה שמח אבל סובל לאחרונה מחרדות קשות. הרופא המליץ לו לקחת כדורים פסיכיאטרים, אבל המשפחה שלו לוחצת עליו שזה פגם באמונה ובביטחון, והוא צריך רק להתחזק בתפילות ולא להישען על בשר ודם. אמרתי להם שמרן הרמב"ם כתב בפירוש המשניות שמי שלא לוקח רפואה כי הוא סומך על הנס זה ממש בגדר שטות, וכמו שאדם רעב אוכל לחם ככה אדם חולה חייב לדרוש ברופאים. מצד שני, בספר בן יהוידע רבינו הבן איש חי מביא המון על הכוח של התפילה ואיך שהביטחון השלם בה' יכול לשנות את כל הטבע למעלה מדרך הסיבות. השאלה שלי אליכם מבחינה הלכתית והשקפתית, האם בבעיות של הנפש הכדורים נחשבים השתדלות מחוייבת בדיוק כמו אנטיביוטיקה לדלקת, או שבאמת ראוי קודם כל למצות את עניין האמונה והביטחון? אשמח לשמוע מה המסורת והדעות אצלכם.
סליחה אם זו תגובה קצת בסיסית, אני עדיין לומד את כל העניינים האלה של השתדלות וביטחון ואין לי המון ידע מספרים. אבל רציתי להוסיף משהו חזק ששמעתי ממש לא מזמן בשיעור. הרב שלנו ציטט מכתבים של הסטייפלר בספר קריינא דאיגרתא, ששם הוא כותב מפורש לבחורי ישיבה שסובלים מחרדות שחובה עליהם לקחת כדורים וזה לא סותר שום ביטחון בה'. אני זוכר שזה עשה לי ממש סדר בראש, כי לפני שחזרתי בתשובה הייתי בטוח שאצל דתיים הכל פותרים רק עם תהילים. לדעתי כדאי להראות למשפחה שלו את המכתבים האלה כדי שהם יראו שגדולי ישראל תמכו בזה לגמרי. אמונה אמיתית זה לדעת שהשם שלח את הרופא ואת הכדור הזה כדי לרפות את החבר שלך, אז אולי כדאי גם להתיעץ עם רב מקומי שמכיר את המשפחה כדי שירגיע אותם ויתן להם אישור הלכתי לזה.
דברים ישרים כתבת ר' אליהו, ומאבותינו קיבלנו שאין שום סתירה בין רפואת הגוף והנפש לבין ביטחון אמיתי בה'. זכורני שסבי זצ"ל היה אומר שתמיד היו בדורות עברו יחידי סגולה שיכלו להישען רק על כוח התפילה, אבל בימינו שאני, והחולשה ירדה לעולם ואי אפשר לסמוך על הנס. ראו נא בספר קובץ אגרות של החזון איש, שם הוא כותב ברורות לאדם שסבל ממרה שחורה ומעצבים, שיעשה כל מה שהרופא אומר לו ושיקח את התרופות, ואין בזה שום חסרון באמונה כלל וכלל. מנהג ישראל תורה הוא שכל חולי, גם כשזה מגיע ממחלת הנפש והחרדות, דורש השתדלות בדרך הטבע ככל חולי אחר. אל לו לאותו בחור לשמוע למשפחתו בענין זה שגוערים בו, אלא יקח את הכדורים שנתנו לו הרופאים ויתפלל איתם שבורא עולם ישלח רפואתו השלימה על ידם.
מחילה ר' משה אהרן, אבל אני מרגישה שאני חייבת לחלוק קצת על הגישה החד משמעית הזאת. שמעתי שיש מחלוקת לא קטנה בין הרבנים עד כמה ממהרים היום לקחת כדורים פסיכאטרים, וזה ממש לא דומה ללקחת אנטיביוטיקה לדלקת.
רציתי לברר את זה פעם כשקרובת משפחה התמודדה עם חרדות, ובעלי שאל את הרב שלנו שהדריך אותנו לא לרוץ מיד לפתרון הרפואי. הרב אמר שלפעמים דווקא העבודה הפנימית של ביטחון בה' וההתחזקות בתפילה הם אלו שמרפאים את הנפש באמת מהשורש, ושהכדורים רק מטשטשים את הבעיה. גם ראיתי שהסטייפלער כותב בספר קריינא דאיגרתא משהו מאוד דומה, שממש לא כדאי למהר עם כדורים לפני שמנסים הדרכה או שיחות, כי לפעמים הנזק גדול מהתועלת. ברור שאנחנו לא סומכים על הנס ויש מיקרים קיצוניים שחייבים בהם טיפול תרופתי, אבל אי אפשר להפוך את זה לפיתרון הראשון והיחיד.