קושית החזו"א על המשנ"ב בסימן שי"ט
בענין בורר לאלתר, עיין בחזון איש (או"ח ס' נ"ג ד"ה ונראה) שתמה על דברי המשנה ברורה בביאור הלכה שם. ולכאורה תמוה מאד דאיך שייך לומר כן בדעת הרמב"ן כשהרשב"א כותב להדיא ההיפך. וי"ל בדוחק דהחזו"א לומד שהכל תלוי במעשה בורר ולא בתוצאה, אבל עדין צ"ע טובא מפורש בלשון השולחן ערוך שם סעיף א'. ונראה לי דיש להביא ראיה עצומה כהמשנ"ב מהסוגיא במסכת שבת דף עד., ע"ש היטב וצ"ע.
מחילה מכבוד תורתו, אבל לא דרכנו להכניס ראשינו בין ההרים הגבוהים ולומר שיש ראיה עצומה נגד מרן החזון איש זיע"א. זכורני מסבי זצ"ל שהיה רגיל לומר שכל מה שהחזו"א כתב, לא כתב מפלפול יבש אלא מתוך קבלה והלכה למעשה ממש. לעצם העינין, הרי הגרש"ז אויערבך בספר שמירת שבת כהלכתה מחמיר כהחזון איש שהמודד הוא צורת המעשה, וסמך עצמו גם על דברי האגלי טל שמלאכת בורר תלויה בדרך פעולתו של האדם באותו רגע ולא רק מה נשאר בסוף. ממילא הראיה ממסכת שבת דף עד. אינה סותרת כלל לשיטתו, דהתם מדובר בגוונא דדרך אכילה טבעית ולא בסידור והפרדה. מאבותינו קיבלנו להחמיר כשיטת החזו"א הלכה למעשה בבית, ובדיני שבת החמורים לא מקילים ראש כל כך מהר לדחות דברי גדולים מכח איזה דיוק.
בשבת שעברה בסעודה שלישית היה לפנינו מגש עם שני סוגי דגים, והוצאתי את הסוג שלא רציתי לאכול באותו רגע כדי להגיע להשני. פתאום חשבתי לעצמי, האם נהגתי כדין לפי המשנה ברורה בסימן שי"ט, או שמא עברתי על איסור לפי קושית החזון איש שסובר שהפעולה עצמה נחשבת ברירה? למעשה, בשולחן ערוך מפורש ששני מיני אוכל מעורבים דינם כאוכל ופסולת. רוב פוסקי זמנינו הכריעו שמעיקר הדין בורר לאלתר בכהאי גוונא מותר כדעת המשנ"ב ואין לאסור. יחד עם זאת, המנהג הרווח אצל הרבה יראי שמים הוא לחשוש מאד להבנת החזון איש בזה, וכמו שהעלה בספר שמירת שבת כהלכתה שצורת המעשה היא הקובעת. להלכה, המיקל בזה בשעת הצורך יש לו על מי שיסמוך, אבל ודאי שראוי להחמיר לכתחילה ולקחת תמיד רק את מה שרוצים לאכול מייד.